<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' שעטנז</h1>
<h2>דף סא:</h2>
תנן בכלאים בפרק ח' [מ"א] כלאי בגדים מותרין בכל דבר, ואין אסורין אלא מללבוש. ובפרק ט' [מ"א] ממס' כלאים אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים, אין מטמא בנגעים אלא צמר ופשתים, אין הכהנים לובשין לשמש במקדש אלא צמר ופשתים. צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר, אם רוב מן הרחלים אסור. מחצה על מחצה אסור. וכן הפשתן והקנבס שטרפן זה בזה. (ו)השיראין והכלך אין בהם משום כלאים [אבל אסורים משום מראית העין. הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן. אין ארעי לכלאים. לא ילבש כלאים ע"ג עשרה לגנוב בו את המכס, מטפחות ידים ומטפחות ספרים (מטפסות) [מטפחות הספג] אין בהם משום כלאים] ר' אליעזר אומר מטפחות הספרים אסורות משום כלאים. תכריכי המת ומרדעת החמור אין בהם משום כלאים. לא יתן המרדעת על כתפו אפילו להוציא הזבל. מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והצנועים מפשילין במקל לאחוריהן. תופרי כסות תופרין כדרכן, ולא יתכונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והצנועים תופרין בארץ. הברסים [והברדסים] והדלמטיקון ומנעלות הפינון לא ילבש אותן עד שיבדוק. ר' יוסי אומר הבאין מחוף הים וממדינת הים אינן צריכין בדיקה מפני שחזקתן בקנבס. ומנעל של זרב אין בו משום כלאים. אין אסור משום כלאים אלא טווי ואריג, שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא [שוע] וטווי ונוז. ר' שמעון בן אלעזר [אומר] נלוז ומליז הוא את אביו שבשמים עליו. הלבדים אסורים מפני שהן שועין. פיף של צמר בשל פשתן אסור, מפני שהן חוזרין באריג, ר' יוסי אומר משיחות של ארגמן אסור(ין)[ות], מפני שהוא מולל עד שלא קושר. לא יקשור סרק של צמר בשל פשתים לחגור בו מתניו, אע"ג שרצועה באמצע. אות(י)ות הגרדים ואות(י)ות הכובסים אסורין משום כלאים. התוכף תכיפה אחת אינו חבור ואין בה משום כלאים, והשומטה בשבת פטור. עשה ב' ראשיה לצד אחד חבור ויש בה משום כלאים, והשומטה בשבת חייב. ר' יהודה אומר עד שישלש. והשק והקופה מצטרפין לכלאים.
גרסי' בנדה בפרק האשה שהיא עושה צרכיה [ס"א ע"ב] תנו רבנן (ה)בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לגוי ולא יעשנו מרדעת לחמור, אבל עושה אותו תכריכין למת מצוה. אמר רב יוסף זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבא. אמר ליה אביי והא אמר ר' אמי לא שנו אלא לסופדו אבל לקוברו אסור, הא איתמר עלה אמר ר' יוחנן אפילו לקוברו. ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר [ר' יוחנן מאי דכתיב] במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות ומן התורה. אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא בגד שאבד בו כלאים צובעו ומותר. א"ל רבא לרפרם מנא ליה לסבא הא, א"ל מתני' היא וחכמים אומרים בודק עד שמגיע לסלע או לבתולה, ואי ליכא אימר עורב נטלה, הכי נמי עמרא וכתנא לא סליק להו צבעא בהדי הדדי, וכיון דלא ידיע [אימר] מנתר נתר. אמר רב אחא בר יוסף משמיה דמר זוטרא האי מאן דאבד ליה חוטא דכתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידיע אי אינתק אי לא אינתק שפיר דמי, מאי טעמא דאורייתא שעטנז [אמר רחמנא] עד שיהא שוע טווי ונוז, ורבנן הוא דגזור, והאי כיון דנתקיה נתקיה. מתקיף לה רב אשי אימא או שוע או טווי או נוז. והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא.
ונשאל רבינו האי גאון ז"ל והא מילתא כבר כתיבא לעילא בהלכות ציצית, ודשאילתון דבעי' שיהא שוע וטווי ונוז, או דילמא או שוע או טווי או נוז, הא מילתא מיפרשא בגמרא שפיר דמדאורייתא תלתיהון ורבנן גזרו בכל חדא בפני עצמה, דאמר רב אחא בר יוסף משמיה דמר זוטרא האי מאן דאית ליה חוטא דכתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ואירכס שפיר דמי, מאי טעמא דאורייתא שעטנז אמר רחמנא עד שיהא שוע טווי ונוז, ורבנן הוא דגזרו ביה, וכיון דליתיה ליתיה. מתקיף לה רב אשי ודילמא הכי קאמר רחמנא או שוע או טווי או נוז. והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא שעטנז. וידיע לכון דגזירת איסור היא ולית למפרץ בה כל עיקר. ודאמריתון עיקר שוע טווי ונוז מאי היא. שוע תרגום וטח, ותרגום חלק, ובלשון ערבי אמלס, ובמשנתינו שנינו הלבדים אסורין מפני שהן שועין. ונוז לא ראינו לו עיקר אלא בלשון ארמי והוא דבר שתלוי בדבר ומחובר בו, כדאמרי' ואי אפסיק ניזיה טריפה. ונשאל הגאון ר' יצחק ז"ל בשאלה בלשון ערב וזה טופסה, מי שרוצה לעשות מלבוש צמר כגון גיפרא או דומה לה ורוצה לעשות תקונה מפשתן כגון [אלו אטרש] שעושין עדיין בהרבה מקומות ספרד [בכל [מקטורין] שלהם ונקראים בלשון ערב חוליא. ועכשיו מי שרוצה] לעשות מלבוש כגון זו או זולתה מצמר ולשום בו עדיי המלבוש מפשתן ולתופרן במשי אם היא מותרת או היא אסורה, ומניין נראה מדברי רבותינו פי' דבר זה. תשובה, אין לי בענין הזה מפורש מדברי רבותינו יותר מזה שאמרו [כלאים פ"ט מ"י] התוכף תכיפה אחת אינו חבור, ומשמע דשתי תכיפות חבור, ובשבת אמרו [נ"ד ע"א] בענין ומכניס חבלים לתוך ידו וימשוך ובלבד שלא יכרוך [ואסרו אותו מטעם כלאים דחבלים, כלומר (שאם) [שמא] יהיה חבל אחד פשתים והאחד (מ)צמר וכורך אותם על ידו ביחד. והקשו על זה הדבר ואמרו אם נדון הכריכה כדין תכיפה הלא אמרה ההלכה התוכף תכיפה אחת אינה חבור ואמר' לעיל ובלבד שלא יכרוך]. ובמסקנא תרצינן ובלבד שלא יכרוך ויקשור, מפני שהכריכה והקשירה במקום שתי תכיפות עומדות. ומכאן הוברר לנו שהתפירה חבור, ועל זה הדרך אלו העדיין של מלבושים הנקראים חוליא ואטרש בלעז ששאלת, המתחברת בתפירה, היא כלאים כמו החבלים שאם יקשור זה עם זה אסור לכורכן על ידו מפני שהן חבור. ושאלת עוד על פי' [שעטנז שוע טווי ונוז מהו], שוע (מה היא ו)הוא דבר שמתחבר ומתערב זה עם [זה] הרבה ואינו נפרד כגון הלבדים. וזה השוע שהוא אסור הוא שמנפצין הצמר והפשתן ביחד וילבד אותן כעין הלבדין ויעשה מהן בגד אחד כמו שאמרו במשנתינו [כלאים פ"ט מ"ט] הלבדין אסורין מפני שהן שועין. ופי' שוע תרגום וטח את הבית וישוע ית ביתא. וטווי הוא המטוה, והאיסור הוא שמנפצין הצמר והפשתן יחד וטווין אותו מעורב. ופי' נוז הוא דבר מחובר ותלוי בדבר אחר כמו התפירה והאריגה ועשיית הגדילים והעבותות.
והא דכתבינא לעיל הכרים והכסתות של צמר לתופרן בחוטי פשתן איכא מאן דאסיר ואיכא מאן דשרי, גמרא הכין הוא ביום טוב פרק ראשון [ביצה י"ד ע"ב] דתנן משלחים כלים בין תפורים בין שאינן תפורים אע"פ שיש בהן כלאים שהן לצורך המועד. ואמור בגמרא בשלמא תפורים חזו למלבש, שאינן תפורים חזו לכסויי, אלא כלאים למאי חזו, וכי תימא חזו למימך תותיה והתניא לא יעלה עליך אבל אתה מותר להציעו תחתיך, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תכרוך נימא [אחת] על בשרו, וכי תימא דמפסיק מידי ביני וביני, והא אמר ר' שמעון בן פזי א"ר יהושע בן לוי א"ר יוסי בן שאול משום קהלא קדישא [שבירושלים אפילו עשר מצעות זו ע"ג זו [וכלאים תחתיהן] אסור לישן עליהם משום שנאמר לא יעלה] עליך, אלא בוילון. והא אמר עולא מפני מה אמרו וילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו. פי' הוא אבר של אדם. אלא בקשין, כלומר שהבגד שהוא קשה ליכא למגזר [ביה] שמא תכרך נימא אחת על בשרו, וכי הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע האי [נמטא] גמדא דנרש שריא. ושמע מינה דבגד שהוא תחתיו של אדם שעשוי להצעה ולא לדבר אחר, וכן נמי כרים וכסתות אין בהן משום כלאים אלא מפני טעם שמא תכרך נימא אחת על בשרו, ובזמן שהן קשין אין לחוש לכריכת נימא ומותר לגמרי. והלכך כרים וכסתות התפורים בכלאים שאין לחוש בהן לכריכת נימא לית לן בה, ובהדיא נמי תנן בכלאים [פ"ט מ"ב] הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים, ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן. ומכל מקום ראוי נמי לכתחלה שלא לתפור כרים וכסתות בכלאים (ובלבד) [ומפני] שפעמים שאדם מנערן להוציא תבנן או צמרן ומתכסה בהן, (ובסדר יומא) והגמרא והמשנה אינן שוות בכרים וכסתות ובמרדעת ווילון. [ובסדר יומא] [ס"ט ע"א] גרסי' רב אשי אמר בגדי כהונה קשין הן, כי הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע האי נמטא גמדא דנרש שריא. ואמר רב פפא ערדילין אין בהן משום כלאים, ואמר רב הונא הני צררי דזוזי אין בהן משום כלאים. ודבזרוני נמי אין בהם משום כלאים שאין דרך חמום בכך. תניא [נדה ס"א ע"ב] (ה)בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לגוי ולא יעשנו מרדעת לחמור אבל עושה אותן תכריכין למת. והיינו טעמא דאסור למוכרו לגוי דלמא הדר מזבין ליה לישראל כדמפורש בפרק כל שעה [פסחים מ' ע"ב]. והא דאמרי' לא יעשנו מרדעת לחמור קשיא לן אהא דתנינא בכלאים [פ"ט מ"ד] תכריכי המת ומרדעת של חמור אין בהם משום כלאים, ולא בריר לן טעמא דמתני' דכלאים מפני שאין להן גמרא בתלמוד ולית לן לתרוצי בה מידי.
גרסי' בפרק התכלת [מנחות ל"ט ע"א] אמר רבה שמע מינה קשר העליון דאורייתא, דאי סלקא דעתיך דרבנן אמאי אצטריך למשרי סדין בציצית, פשיטא התוכף תכיפה אחת אינו חבור, אלא [לאו] שמע מינה דאוריתא. ולא תקשי לך הא דאמרי' הכא למאי דקאמרי' בנדה [ס"א ע"ב] [דמדאוריתא] עד שיהא שוע טווי ונוז ביחד מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא שעטנז, והכא קאמרי' דקשר העליון דאוריתא, ולהכי אצטריך למשרי סדין בציצית דכלאים דאוריתא הוא [משום] קשר העליון, דודאי כיון שהפסוק צריך להתירו אינו כלאים דרבנן אלא דאוריתא, והכא בציצית אינו שוע טווי ונוז שיהא כלאים מדאוריתא. וטעמא דמלתא לעניות דעתין דהא דאמרי' הכא בקשר העליון משום דהוה ליה שתי תכיפות [נגעו בה, ושתי תכיפות] הווין להו חבור ואסורין מן התורה, וכדאמרי' לעיל [שבת נ"ד ע"א] ובלבד שלא יכרוך ויקשור. והא מילתא צריכא עיונא טובא, וצריכא רבה לתרוצי האי מילתא דקשר העליון [עם הא] דקא אמרי' בנדה והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא. ולי הכותב משמע דקשירה כשוע טווי ונוז דמיא ואסור מן התורה דיחדיו קרינן ביה כמו שוע טווי ונוז. וכללא דמילתא לית לן להדורי אדאוריתא ואדרבנן, אלא למידע הי דאוריתא והי דרבנן, אבל לענין איסורא כולהו אסירי וכדאמרי' בכמה דוכתי [ברכות ד' ע"ב, עירובין כ"א ע"ב] כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, כי אין התורה מתפרשת אלא כמו שפירשו רבותינו ז"ל, וכדגרסי' [גיטין ס' ע"ב] נמי לא כרת הב"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבעל פה, שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל, ואומר לא תסור מן הדבר (הזה) אשר יגידו לך ימין ושמאל. הלכך אסור לתפור שום בגד של צמר בחוטי פשתן, ובגד של פשתן בחוטי צמר, ולא לחבר צמר בצמר בחוטי פשתן אלא במינו או בקנבס או במשי, וכדתנן בכלאים [פ"ט מ"א] אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים, וכל שכן נמי לחבר שום מלבוש של פשתן בצמר, ולא לעשות ממנו עדיין מזה לזה כגון חוליא הקרויה אתרש מפשתן לצמר, ואפילו לתופרן במשי דהוו להו כשתי תכיפות שהן חיבור, מפני שהתפירה במחט היא תכיפה, ואפילו היא ממשי מחבר הפשתן והצמר להיות ב' תכיפות, הלכך אסור [מכל פנים].
